פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ג׳:י״ז

17 רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. ומאמרו בן ארבעת החלקים בנוי במיבנה ספרותי זהה, הקובע כי דברים הנראים כמנותקים זה מזה, או אפילו סותרים זה לזה, משלימים למעשה אחד את רעהו, ויש לאחוז בשניהם. כל אחד מהם כשלעצמו הוא בעל ערך, אך אין בו די. זאת ויותר מזאת: לעיתים מתנים שני המרכיבים זה את זה, ובהיעדר האחד – אין טעם רב באחר אף שהוא לא חסר משמעות.

18 אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. דרך ארץ ראו לעיל ב, ב היא מלאכת כפיים ופרנסה, וכבר שמענו שם כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", וכך סבור גם ר' אלעזר. האדם השלם והנעלה עוסק בזה ובזה.

19 אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. החכמה היא הידע הנלמד ואילו היראה, יראת אלוהים, היא ההתנהגות הדתית הראויה. שני אלה צריכים לבוא יחדיו, ואחד מהם בלבד אין בו די והשוו לדברים דומים לעיל ג, יא.

20 אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה; אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. הדעת היא הידע הנלמד, ואילו בינה היא היכולת לחשוב ולחדש, ולשניהם זקוק האדם.

21 אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הקמח מסמל את צרכי המזון והפרנסה בכלל, וצריך האדם שיהיה קמח בסלו ותורה בתודעתו ובלבו. אי אפשר ללמוד תורה על בטן ריקה, אך קמח בלבד, בלא תורה בצידו, הוא דבר ריק וחסר משמעות. – חלק המשפט, "אם אין קמח אין תורה", הוא שזכה שלא במפתיע לתפוצה רבה בשיח הישראלי, גם בהקשרים שאינם עוסקים ב"תורה" במשמעותה הדתית המצומצמת של המילה. למשל: "אנו תקווה ששרת החינוך וממשלת ישראל יבינו ... מה שניסחו חז"ל בפתגם הידוע 'אם אין קמח אין תורה', כי מורים עם משכורות עלובות ... אינם יכולים להגיע לתוצאות משביעות רצון" מתוך אתר "אורט ישראל" בתקופת שביתת מורים.

22 על ר' אלעזר בן עזריה

23 חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. בן למשפחת כהנים מצאצאי עזרא הסופר ירושלמי, יבמות א, ו, ועשיר מופלג אשר בבעלותו היו, ככל הנראה, גם מטעי זיתים בגליל. על עשירותו ניתן ללמוד מקביעת התלמוד כי מי שרואה את ר' אלעזר בן עזריה בחלומו, "יצפה לעשירות" בבלי, ברכות נז ע"ב. בזכות יחוסו, חכמתו, ומעמדו הכלכלי שימש ר' אלעזר בן עזריה כנשיא בתקופה הקצרה שבה הודח רבן גמליאל דיבנה ממעמדו ראו לעיל א, יח, למרות היותו עול ימים באותו זמן בן שמונה עשרה או שש עשרה, לפי מסורות שונות. בתקופה הקצרה שבה שימש ר' אלעזר בן עזריה בתפקיד הנשיא עלה בידו להכניס שינויים בחיי בית המדרש, החל מסילוקו של שומר פתח בית המדרש, אשר לא התיר לכל אדם להיכנס לתוכו בבלי, ברכות כח ע"א, וכלה בהכרעות חד משמעיות בהלכות שהיו שנויות בספק, וביניהן גם כאלה שהספק בעניינן החל עוד בימי שמאי והלל. לבד מן התקופה שבה כיהן כנשיא, שימש ר' אלעזר בן עזריה בשליחות הציבור גם במגע עם הרשויות הרומיות, ומסופר שהיה בין חכמים שנסעו לרומי בשליחות העם ספרי דברים, שיח.

24 בין מאמריו המפורסמים של ר' אלעזר היא הקביעה כי פיקוח נפש דוחה שבת בבלי, שבת קלב ע"א, כי סנהדרין המוציאה להורג פעם בשבעים שנה נקראת "חובלנית" כלומר קטלנית משנה, מכות א, י וכי "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה =יפייס את חברו" משנה, יומא ח, ט. רבי יהודה הנשיא כינה את ר' אלעזר בתואר המכובד "קופה של רוכלים", שכמוהו כרוכל הנושא באמתחתו דברים רבים ומגוונים, כך היה ר' אלעזר בקי במקרא, במשנה, במדרש, בהלכות ובאגדות אבות דרבי נתן, נוסח א, יח.

25 "תורה עם דרך ארץ"

26 דבריו של ר' אלעזר בעניין תורה ודרך ארץ הפכו לאחר למעלה מאלף ושש־מאות שנה לסיסמא שאפיינה את שיטתו החינוכית של הרב שמשון בן רפאל הירש הרש"ר הירש. רב זה 1808־1888 היה הדמות המרכזית ביהדות האורתודוכסית בגרמניה של המאה הי"ט. בתקופתו של הירש החלו היהודים במערב אירופה ליהנות מפירות האמנציפציה, וניתנה להם האפשרות לקחת חלק בחברה הגרמנית. יהודים רבים, שהשתלבו בכלכלה ובחיי הרוח הגרמניים, שלחו את ילדיהם להתחנך בבתי ספר גרמניים, משום ששם למדו גם לימודים כלליים. הרב הירש היה אמנם רב חרדי שדגל בחינוך לקיום מצוות באופן מחמיר, אך הוא הבין את חשיבותם של מקצועות החול עבור התלמידים הצעירים, וכך גיבש את שיטתו של "תורה עם דרך ארץ". בפירושו לתורה מסביר רש"ר הירש: "דרך ארץ היא דרך התרבות הכללית", כי "התרבות פותחת את חינוך האדם ואילו התורה משלימה אותו; שכן התורה מחנכת את האדם השלם", ועל כן "בישראל דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים; האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל" פירושו לבראשית ג, כד. ברוח גישתו הקים בית ספר לנערים בפרנקפורט שבגרמניה.

27 לאחר השואה עלו מרבית ממשיכי דרכו של הרש"ר הירש לארץ ישראל, חלקם הצטרפו לקהילות החרדיות וסירבו להמשיך בדרכו החינוכית בטענה שהיתה זו הוראת־שעה בלבד, כחלק מן המאבק בתנועת הרפורמה. תלמידים אחרים של הרב הירש הצטרפו אל הזרם החינוכי הממלכתי־דתי, וכיום קיימים בישראל כמה בתי ספר הרואים את עצמם כנאמנים לשיטתו, ביניהם בית הספר "חורב" בירושלים, שנקרא על שם ספרו של הרב הירש המרכז את משנתו החינוכית.

28 קמח, שאור ועיסה

29 הקמח מסמל בדברי ר' אלעזר את המזון בכלל, בשל היותו המוצר הבסיסי ביותר בתזונתם של בני אדם בתקופת חז"ל ובמידה מרובה גם היום, ובוודאי בחברות מסורתיות. תהליך הכנת הלחם באותם ימים היה ממושך, הוטל על הנשים ונמשך כיממה. הקמח היה בדרך כלל קמח מלא, היינו קמח שנטחן מגרעין החיטה בשלמותו. לאחר ניפוי הקמח ראו להלן ה, יח הוא נלוש במים ואז צורפו אל העיסה חומרי התפחה הם "השאור" בדרך כלל חלק מלחם שכבר תפח והחמיץ, והיום: שמרים. לאחר שתפחו הכיכרות במשך כשתים עשרה שעות הם נאפו בתנור עשוי לבנים או אבן, ובדרך כלל נאפה הלחם מדי בוקר בכמות הנדרשת לאותו יום.

30 השאור נתפס בספרות חז"ל בדרך כלל לשלילה, כיוון שהוא כשלעצמו חמוץ ואינו ניתן לאכילה. מכאן הביטוי "שאור שבעיסה" ככינוי לגורם שלילי כגון יצר הרע בבלי, ברכות יז ע"א, אך מצאנו גם כי "השאור יפה =טוב וראוי לעיסה" בבלי, כתובות י ע"ב, וכי "השלום לארץ כשאור לעיסה" מסכת דרך ארץ, פרק השלום, א, רוצה לומר, שהארץ לא תוכל להתקיים בלי השלום, כשם שהעיסה לא תתפתח בלא השאור.

31 הוּא הָיָה אוֹמֵר. ר' אלעזר בן עזריה וראו עליו במשנה הקודמת. ר' אלעזר מפתח את הרעיון שנזכר לעיל משנה יב על יתרון המעשה הנכון על פני הידע הראוי.

32 כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה?. למה דומה מי שעיקר כוחו ומרצו מופנים ללימוד מופשט ורוחני, בעוד שמעשיו בתחום הדתי ובעיקר החברתי, כגון גמילות חסדים וכיוצא בזה הם מועטים יחסית?

33 לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוֹ וְהוֹפְכַתּוֹ עַל פָּנָיו. אדם כזה משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, בעוד שחיבורו אל הקרקע, באמצעות השורשים, הוא רופף, ועל כן כל רוח מצויה עשויה לעקור אותו ממקומו. ומבקש ר' אלעזר לומר כי העשייה הנכונה היא הנותנת ללימוד התיאורטי את מלוא משמעותו ותוקפו בכך שהיא מעגנת אותו במציאות.

34 שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" ירמיה יז, ו. בפסוק זה מדבר הנביא על אדם שאיננו בוטח באלוהים, אך הוא מובא כאן רק כראיה החסרה אמנם מהרבה כתבי יד של המסכת לדימוי אדם לעץ. הערער בלשוננו היום הוא עץ ממשפחת הברושיים המסוגל לשרוד באזורים צחיחים "חררים" הוא כינוי למדבר יבש וחם, ו"ארץ מלחה" היא ארץ שכמעט ואיננה מצמחת דבר ואיננה מיושבת.

35 אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. וכוונת ר' אלעזר לומר, כי מי ש"מעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת" כדברי ר' חנינא בן דוסא לעיל ג, יב. וגם כאן מובא פסוק לראיה ואף הוא חסר מהרבה כתבי יד של המסכת,

36 שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" ירמיה יז, ח. הפסוק מדבר במי שבוטח באלוהים, אך כאן הוא מובא רק כדימוי חיובי של אדם לעץ, השתול על מים או סמוך לפלג מים הוא ה"יובל", ועל כן לא יחוש בחום הכבד והוא רענן תמיד ואינו חדל "לא ימיש" מלהניב פירות.

37 "כי האדם עץ השדה"

38 חברה חקלאית, המוקפת בצמחייה רבה, עושה שימוש בעולם הטבע בכלל, ובעולם העצים בפרט, כסמל ספרותי לעולם האנושי. כך, למשל, במשל יותם שופטים, פרק ט לפיו "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" פסוק ח, שבו מסמלים הזית, התאנה והגפן בני אדם בעלי תכונות חיוביות, המסרבים לקבל עליהם את התפקיד, בעוד שהאטד, אותו שיח קוצני יבש הנוטה לבעור בנקל והמסמל את אבימלך, אחיו של יותם, שהומלך על ידי אנשי שכם מסכים למלוך ומבטא את הסכמתו בדברי רהב ריקים מתוכן. באורח דומה פותח ספר תהילים בהשוואת הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול", בעוד שהרשעים כמוהם כ"מוץ אשר תדפנו רוח" תהילים א, ג־ד. בהמשך הספר גם נאמר כי "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" צב, יג וכמוהו הרבה.

39 על רקע זה תובן במלואה אחת הברכות היפות שבספרות חז"ל. כשנפרד אחד מן החכמים מחברו, ביקש זה ממנו שיברך אותו. ועל כך אמר: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה, ואמת המים =תעלה ובה מים זורמים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" בבלי, תענית ה ע"ב – ו ע"א.

40 במקום אחר ראו לעיל ב, ט מושווים בני אדם לארז ולקנה, מתוך הקביעה כי "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" בבלי, שם, כ ע"ב. והתלמוד מסביר: "מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף =מתחלף ומתחדש ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל הארז ... כיוון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" שם. ואכן, שורשי הארז אינם מעמיקי קרקע אלא מתפשטים לרוחב בלבד, ועל כן יכולה רוח עזה לעוקרו ממקומו. לעומת זאת, הקנה המכונה בטעות בלשון העם בשם "קנה סוף" הוא בעל שורשים הנאחזים בעומק הקרקע ולכן קשה עד מאוד לעקור אותו והוא עמיד כנגד סופות, הצפות ושריפות. אכן, "כי האדם עץ השדה" וראו עוד לעיל ג, ט.

41 מלח הארץ

42 את המילים "ארץ מלחה" שבדברי הנביא ירמיהו מתרגם התרגום הארמי של ספר זה כעוסקות בסדום, אשר התפרסמה – יחד עם שכנתה עמורה – כעיר שכוסתה ב"גפרית ומלח" דברים כט, כב, והר סדום, כידוע, הוא ממאגרי המלח הטבעי הגדולים ביותר בעולם. הביטוי "ארץ מלחה" מצביע על אזור שומם ומקולל, אבל מסתבר שהמלח – המשמש בעיקר לתיבול מזון ולשימורו – זכה בעולם הקדום דווקא למעמד מכובד. בקטורת שהוקרבה בבית המקדש צריך היה לערב גם "מלח סדומית" בבלי, כריתות ו ע"א ואת כל הקרבנות שהובאו בבית המקדש חובה היה להמליח במלח ויקרא ב, יג – והתוספתא מדגישה מנחות ט, טו כי המדובר גם כאן ב"מלח סדומית" דווקא, ובבית המקדש היה מקום מיוחד, "לשכת המלח" משנה, מידות ה, ג שבו נעשה הדבר. אגב, דיני הכשרות דורשים עד היום להמליח את הבשר כחלק מהכשרתו, והמנהג להמליח את פרוסת הלחם שעליה מברכים "המוציא לחם מן הארץ" קשור לראיית כל ארוחה כמעין קרבן ראו לעיל ג, ד. על כן "ברית מלח" הוא כינוי לברית נצחית במדבר יח, יט העומדת לעד, כשם שהמלח לעולם איננו מתקלקל, ואילו "מלח הארץ" הוא כינוי למובחרים שבין האנשים. מקורו של הביטוי בדברי ישוע אל תלמידיו, "אתם מלח הארץ" מתי ה, יג. ביטוי זה מופיע רבות בשפה העברית החדשה, אך בשל מקורו נראה שאין בו שימוש רב בהקשרים מסורתיים.